<h1>בה"ג הלכ' פסח</h1>
<h2>דף ד.</h2>
תנו רבנן המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא חל ארבעה עשר מסר לו מפתח, על השוכר לבדוק, אם לאו, על המשכיר לבדוק.
<h2>דף ד:</h2>
ומיחייבין בישראל לבעורי חמירא בארבסר בניסן, שנאמר (שמות י"ב, ט"ו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון, מאי ראשון, אילימא ראשון דחג, והכתיב (שם י"ט) שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם, אלא ראשון דמקמי חג, והיינו ארבסר. ואימא מאורתא, ביום כתב. ואימא מצפרא, אך חלק, דהוה ליה מתחילת שבע, ועבדו רבנן הרחקה יתירא דלא לינגע באיסורא דאורייתא. ותנו רבנן (ירושלמי ריש פסחים) (שמות י"ב, י"ז) ושמרתם את היום הזה לדרתיכם, שמרהו מלפניו מאור ארבעה עשר, מכאן אמרו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.
<h2>דף ו.</h2>
תנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו, אין זקוק לבערו, הפקידו אצלו, זקוק לבער, ייחד לו בית, אין זקוק לבער, מאי טעמא, לאו ברשותיה קאי. אמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה משום היכר, אמר רבה אם של הקדש הוא אינו צריך, מאי טעמא, מיבדל בדיל. ואמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו בי"ט, כופה עליו כלי. אמר רבה ואם של הקדש אינו צריך, מאי טעמא, מבדל בדיל מיניה. (תוספתא פ"ב, ירושלמי פ"ב ה"ב) ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שלא יערים. ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח. (שם) משכיר ישראל בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ואפילו ממקום למקום. (שם, עירובין ס"ד:) המוצא גלוסקא בדרך לאחר הפסח מותר בהנאה.
[פסק] ומאן דבעי למיזל בספינתא או לדוכתא רחיקא, ואיכא בתי דקיימן בחותמיה וליכא איניש דאית ליה רשותא למיעל להתם, אי מקמי תלתין יומין קאזיל, דעדיין לא מיחייב במילי דפסחא, לא צריך למבדק והדר ליזיל, ואי בגו תלתין יומין קאזיל, דאיחייב ליה במילי דפסחא, לבדוק והדר ליזיל, דאמר רב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא בתוך שלשים יום זקוק לבער, קודם שלשים יום אין זקוק לבער. אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא כשאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור, אפילו מראש השנה זקוק לבער, ואזדא רבא לטעמא דאמר רבא העושה את ביתו אוצר וחתימא ואין דעתו לפנותו בתוך ל' יום, זקוק לבער, קודם ל' יום, כי מטיא זמניה אין זקוק לבער ובביטול סגי ליה, ודוקא כשאין לדעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו אפילו מתחילת השנה זקוק לבער.
ומקמי פיסחא בתלתין יומי, מיבעי ליה לישראל למגמר מילי דפיסחא ואגמורי אינשי ביתיה, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות.
<h2>דף ו:</h2>
והיכא דאתי באורחא ואידכר דאית ליה חמץ בביתא, מקמי שש שעות מבטיל ליה ושפיר דמי, אבל לבתר שש שעות לא סגי ליה בביטול, דלאו ברשותיה קאי, דאמר רבי ישמעאל בר' יוסי שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואילו הן, בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה, דכתיב (שמות ל"ד, כ"ה) לא תשחט על חמץ דם זבחי.
<h2>דף ז.</h2>
ומאן דבדיק ביתא, ברישא מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על ביעור חמץ, ובתר דבדיק (ו':) מבטיל ליה דכתב (שמות י"ב, ט"ו) תשביתו שאר מבתיכם. והיכי מבטיל ליה, אמר הכי, כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטיל וליהוי עפרא. וכיון דבטליה, אי משתכח לבתר הכי וחזי ליה, לא מיחייב עליה בבל יראה ובל ימצא.
<h2>דף ז:</h2>
ואין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור אבוקה אלא לאור הנר, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, (צפניה א', י"ב) והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ואמר רב נחמן בר יצחק (ד'.) בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן אור הנר יפה לבדיקה.
<h2>דף ח.</h2>
תנו רבנן חורי הבית העליונים והתחתונים אין צריכין בדיקה, האמצעיים צריכין בדיקה, גג היציעה ורפת של בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ואוצרות שמן ואוצרות תבואה כולן אין צריכין בדיקה. חור שבין אדם לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. (ח':) חור שבין יהודי לארמאי, בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו, פלימו אומר כל עיקר אינו בודק, מפני הסכנה, שלא יאמר הגוי כשפים הוא עושה לי. (ל"א:) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, (שם) וכמה חפישת הכלב, ג' טפחים. אמר מר אוצרות יין אין צריכין בדיקה, והתניא צריכין בדיקה, לא קשיא כאן במסתפק מהם כאן בשאין מסתפק מהם. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה, ולמה אמרו שתי שורות (ח':) במרתף, מקום שמכניסין בו חמץ ובמסתפק מהן. תני רבי חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל, במסתפק מהן. אמר רב חסדא בי דגים צריך בדיקה, והתניא אין צריך בדיקה, לא קשיא, הא בזוטרי הא ברברבי. אמר רב פפא בי תמרי ובי ציבי צריכין בדיקה. אמר רבה בר רב הונא בי מילחי ובי קירי צריכין בדיקה. אמר רבה חצר אין צריך בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם.
<h2>דף ט:</h2>
והיכא דבדק ושייר ארבעה וחמשה ריפאתא, וחסר חד מיניהו, בעי למיהדר ומבדק ברישא, שמא עכבר או חולדה לקחתה.
<h2>דף י:</h2>
רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור, וחכמים אומרים לא בדק באור ארבעה עשר בודק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר בודק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד בודק לאחר המועד. ומה שמשייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.
<h2>דף יא:</h2>
ומחייבינן לבעורי חמירא בסוף ארבע שעות דארבסר, דתנן רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש, ושורפין בתחילת ארבע, מאי טעמא, חמש בשבע לא מיחלף, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, שש בי קרנאתא קאי, ואי שרית ליה למיכל בשש אתי נמי למיכל בשבע ולא מיבצר ליה, אמר אביי אכתי שש אינון. רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש, מאי טעמא, משום יום המעונן, דאי שרית ליה למיכל בחמש, זימנין דאתיאן שבע ואמר אכתי חמש נינהו, ונגע באיסורא דאוריתא, באכילה אחמירו רבנן בהנאה לא אחמירו רבנן, שש אין חמש לא. וכי תימא, אי משום יום המעונן אפילו ארבע נמי, אמר רב פפא ארבע זמן סעודה לכל היא. אמר רב נחמן אמר רב (י"ג.) הלכה כרבי יהודה.
<h2>דף יג.</h2>
והיכא דאיתרמי ארבסר בשבתא, מבערינן כל מילי מקמי שבתא, ומשיירינן מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות, דתניא ארבע עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות תלויות טהורות וטמאות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכל עד ארבע שעות דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותה שאמר משום רבי יהושע, וקיימא לן הילכתא כוותיה.
ומאן דאפקיד גבי ישראל חמץ וליתיה למריה, נטר ליה עד ארבע שעי דארבסר דחזי לאכילה, דילמא אתי ובעי ליה ודאי. שלים ארבע שעי ולא אתא במיעל חמש מזבין ליה לגוים, ואי לא מזבין ליה, אף על גב דקביל עליה אחריות, שריף ליה, שהכל מצוין עליו לבערו. ודאי גוי דאפקיד גביה ישראל חמץ, אי קביל עליה ישראל נטירותא, דכיון דאי פשע ביה ומיגניב או דמתבד מיחייב לשלומי, מיחייב לבעוריה, ואי נטירותא ברשות גוי היא דאמר ליה הא ביתא קמך, לא מיחייב לבעורי, דתנו רבנן (ה':) (שמות י"ב, י"ט) שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם, מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר (שם י"ג, ז') ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, לפי שנאמר ולא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יכול יטמין או יקבל פקדונות מן הגוים, תלמוד לומר שאר לא ימצא, ואין לי אלא גוי שלא כבשתו ושרוי עמך בחצר, גוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין, תלמוד לומר לא ימצא, ואין לי אלא בבתים, בבורות שיחין ומערות מנין, תלמוד לומר בכל גבולך, ועדיין אני אומר, בבתים עובר בבל יראה ובבל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים, בגבולים, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ומנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה, תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה, נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין, מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים, אף שאור האמור בגבולים עובר וכו', ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. (ה':) אמר להו רבא לבני מחוזא בערו חמירא דבני חילא דכיון דאי מיגניב או מתביד מיחייביתו לשלומי, כדידכו דמי, ואסיר בבל יראה ובל ימצא.
<h2>דף כא.</h2>
חמץ בפסח משש שעות ולמעלה, אסור בהנאה ובאכילה, ואפילו למישגר ביה תנורא או לאוקודיה תותיה קידרא, דתנן לא יסיק בו תנור וכירים. והיכא דהוה ליה חמץ כגון כעבין וקמניתא דאומא או לחמא יבישא או חיטי דאחמיצן, ושוינון פחמי מן קמי שש שעות, לבתר שש שעות אי נמי בפסח גופיה מהו למשגר בהו תנורא או לאוקודינהו תותיה קידרא או לזבונינהו ואיתהנויי בדמייהו, מי אמרינן כיון דמעיקרא חמץ הוו וקא מתהני בהו השתא בזמן איסורו, אסיר, או דילמא כיון דאשתני להו מאוכלא מקמי זמן איסורייהו הוו להו כעצים בעלמא ושפיר דמי למישגר ולאוקודי ולאיתהנויי בדמיהן, ת"ש דתנן כל שעה שמותר לאכל מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו, ואמרינן (כ"א:) מותר בהנאתו פשיטא, באכילה שרי בהנאה מיבעיא, ומפרקינן מאי מותר בהנאתו, אחר זמנו, והיכי דמי, כגון שחרכו קודם זמנו כדרבא, דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה ואפילו לאחר זמנו, וכן הלכה.
<h2>דף כח.</h2>
תנו רבנן היה מהלך במדבר, מפרר וזורה לרוח, היה מהלך בספינה, מפרר ומטיל לים, וקתני בברייתא שוחק אתרויהו.
וכי היכי דחמץ אסור באכילה הני שבעה יומי ותמני שעי, בהנאה נמי אסיר, דתני מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים ט"ז, ג') לא תאכל עליו וגו' ואמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב (כ"א:) המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניאתא אין חוששין לקידושיו, והיכא דנפל מיא עלייהו, אף על גב דאקושי חיישינן דילמא בלעי להו מיא, והויא להו חמץ, וחמץ משש שעות למעלה איסורו איסור הנאה הוא, ומאן דמקדש באיסורי הנאה קידושיה לאו קידושין. ואף על גב דמשש שעות ולמעלה איסורא דחמץ מדרבנן הוא דאסיר כל דמקדיש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושיה, ותנן עבר זמנו אסור בהנאה, פשיטא, לא צריכא לשעות דרבנן. ואמר חזקיה (שם) מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר (שמות י"ג, ג') לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב קדרות בפסח ישברו, דילמא אתי לבשולי בהו במינן, ושמואל אמר לא ישברו אלא לישהינהי לאחר הפסח וליעביד בהו בין במינן ובין שלא במינן. אמר ליה רבינא לרב אשי (ל':) הני סכיני דאישתמש בהו חמירא מאי, אמר ליה אנא חדאתא עבדין לי, תינח מר דאיפשר ליה, כולי עלמא מאי, אמר ליה כעין חדאתא קאמינא לך, פרזלא מלבני באור, וקתא מגעילה ברותחין ובכלי ראשון, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון.
<h2>דף ל:</h2>
רעפין בוביא הסיקו מבחוץ ואסור.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרוד מגעילו ברותחין ובכלי ראשון, כבולעו כך פולטו. [פסק] ומאני דמשהי בהו חמירא בשאר ימות השנה, אסיר למילש בהו מצה בפיסחא, דקאמרינן הני אגאני דבני מחוזא כיון דשבקי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי ואסיר, ואף על גב דרויחן, ואיכא למימר דשליט בהו אוירא, אפילו הכי אסיר, וכי קאמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן בחמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה, במאנא דלאו להכי עביד ואקראי אותיבו בגויה ולא שהה בגויה. אמר אביי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. (מכילתא בא) איזהו שאור ואיזהו חמץ, שאור המחמץ אחרים, חמץ שנתחמץ על ידי אחרים, אימתי קרוי שאור, משיפסל מלאכל הכלב.
ובורמא דגללא דאשתמש בה בחמץ, עביד לה גדנפא ומפליט לה ככלי מתכות, ואף על גב דמיתברא ומיצבתא, לא דמיא ככלי חרש אלא ככלי מתכות דמיא, וסגי לה בפליטה ומשתמש בה בפסחא, דתנן גת של אבן שזפתה גוי, מנגבה והיא טהורה, וקתני סיפא ושל חרש, אף על פי שקלף את הזפת אסורה, מדקמשני בין של אבן לשל חרש, מכלל דהני בורמי דגללא ככלי מתכות דמיאן ושריאן.
אמר רב זביד הני מאני דקוניא, חיוורי ואוכמי שרי, יורקי אסיר, משום דמצריף, והני מילי דלית ביה קרטופני, אבל אית ביה קרטופני, אידי ואידי אסיר. והני מילי לענין חמץ בפסח ולענין בישולי גוים, דתשמישיהו ברותחין, אבל לעניין יין נסך דבצונן הוא תשמישיהו יורקי, אסיר משום דמצטרף, אוכמי וחיורי, אי אית בהו קרטופני אסיר, ואי לית בהו קרטופני בשכשוך בעלמא סגי להו וככלי מתכות דמיא, דקיימא לן הלכה כרב זביד. ומאני דקוניא דאישתמשו בהון בחמירא, אסיר לאישתמושי בהון מצה, ואף על גב דשיעי, משום דמידייתי ובלעי והתורה העידה על כלי חרש שאינו יצא מידי דופיו לעולם. ומאני דפחרא דאישתמשו בהו בחמץ, כגון אגאני וקידרי, אף על גב דמפליט להון שפיר, אסיר לאשתמושי עד בתר פסחא, משום דפחרא לית ליה פליטה, ומאני דקוניא כפחרא דאמו.
<h2>דף לא:</h2>
[פסק] והיכא דמשכין גוי חמץ גבי ישראל ולא קבע ליה זמנא, לא מיחייב לבעורי, דתנו רבנן גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר, ואם אמר לו הגעתיך, עובר. מאי קאמר, הכי קאמר, גוי דיזיף זוזי מישראל ומשכין ליה חמץ, אף על גב דמחית בביתיה דישראל, לא מיחייב עליה ולא בעי לבעוריה, ואי קבע זמנא וא"ל דאי מטי ארבסר בניסן ולא מיתינא לך זוזי מוגר לך, כיון דמטא זמניה ולא אייתיה ליה, קנייה ישראל וקם ליה ברשותיה ומיחייב עליה ובעי לבעוריה. טעמא דאגר ליה, הא לא אגר ליה, ברשותא דגוי קאי ולא מיחייב לבעוריה.
<h2>דף לה.</h2>
ואי לית ליה למיכל סעודתיה מהך לישא דמינטרא, אכיל ברישא מההוא דלא מינטר ומברך עליה המוציא, ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכל מצה, ואכיל, ומברך אמרור ואכיל, והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, ונפיק ידי חובתיה. ולא נפיק איניש ידי חובתיה אלא במצה של חמשת המינין, כדתנן ואילו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטין ובשעורין ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. כוסמין גולב"א, ומין חטים הוא. שיפון דשדא. שבולת שועל שובלי תעלא, ומין שעורים נינהו.
<h2>דף לו.</h2>
ואסיר למילש מצה בחמרא או בדובשא או במשחא, מאי טעמא, משום דמחמצא, דתנו רבנן אין לשין את העיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש, רבן גמליאל אומר ישרף מיד, וחכמים אומרים יאפה מיד ויאכל מיד, וקאמרינן בסיפא, אף על פי שאין לשין אין מקטפין בו, אתאן לתנא קמא, וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ומדבריהם קמו להו רבנן דסופא דבריתא ורבן גמליאל בחדא שיטתא דישרף מיד, ש"מ הלכתא כוותייהו. והשתא קטופי נמי לא מקטפינן בהו וכל שכן דלא ליישין בהו, ואם לש ישרף מיד. ודקאמרינן (ל"ה:) מי פירות אין מחמיצין, ההוא ביין ושמן ודבש דלית בהו מיא כלל. ודווקא לילה ראשון דאסור לקטופי במי פירות, אבל שאר יומי לא, ולילה ראשון אפילו ביין ושמן ודבש לחודיה אסיר למילש, משום מצה עשירה. ותנו רבנן (כ"ח:) מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו בדבר אחר מנין, תלמוד לומר (שמות י"ב, כ') לא תאכלו מכל מקום.
ולא מיבעיא במיא חמימי דאסיר, אלא אפילו במיא פשורי אסיר, דתניא ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין, ואף על גב דגבי מנחות כתיב בהו מצות, והוו לשין להו בפושרין, דתנן (מנחות נ"ה.) כל המנחות נילושות בפושרים ומשמרן שלא יחמצו, לא גמרינן מינייהו, דמנחות לישתן בזריזין ובמקום זריזין. ולא מיבעיא במיא פשורי דאסיר, אלא אפילו במיא דמלו מנהרא ביומיה, אסיר עד דבייתי, דאמר רב יהודה (מ"ב.) אשה לא תלוש אלא במים שלנו. ולא מיבעיא מיתב בשמשא ומילש דאסיר, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש, אסיר, ואף על גב דלא נפלה שמשה בההוא דוכתא, מאי טעמא, (יומא כ"ח:) יומא דעיבא כוליה שימשא.
<h2>דף לט:</h2>
תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ, אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף, פירוש, דמי לעיסה דכמה דמיעסקי בה לא מחמצא ושריא.
<h2>דף מ.</h2>
אמר אביי האי חצבא דאבישונא סיחפה שרי, זיקפה אסיר, רבא אמר אפילו זקפה נמי שרי, מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין, והלכתא כרבא. פירוש אבישונא, שתיתא דשיכלי רטיבתא בין דחיטי ובין דשערי.
(סנהדרין ה':) תנחום בריה דר' אסי איקלע להתם דרש להו מותר ללתות חיטים בפסח, והילכתא מותר ללתות חטים בפסח.
והני תרין לילואתא מיחייבינן למיכל מצה דמינטרא, ולא נפיק איניש ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחמץ. ומיחייבינן לנטורה ללישא דלא תיתי לידי חימעא, שנאמר (שמות י"ב, י"ז) ושמרתם את המצות.
והיכא דלשה לעיסה גוי חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו, אף על גב דאפייה ישראל בר דעה, ועבד לה שימור בשעת אפיה, לא נפיק בה ידי חובתיה. ועבד ושפחה דלא טבילין אסיר למילש עיסה דמצה, ודווקא לילה הראשון, אבל שאר יומי לא.
<h2>דף מ:</h2>
תנו רבנן אין מוללין את הקדירה בפסח, והרוצה שימלול נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ, ויש אומרים חילוף. פירוש, כי נפיל חומץ לקדירה מרתח לה לקדירה וחליט ליה.
[פסק] ומיא דמיחורי בהו אגאני וכסי, מיבעי למישדינהו בדוכתא דמידליא היכא דלא מיכנפי וקיימי, דתנן מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין.
<h2>דף מא.</h2>
והיכא דאיכא זקן או חולה דלא מצי אכיל מצה ביבישותא, תארי לה, והוי פתיתה, ואכיל לה כי לא איתמח. והיכא דרמא מצה בקידרא ובשליה, נפק ליה מתורת לחם ולא נפיק בה ידי חובתיה, דתניא רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ואע"פ שלא נימוח. והיכא דאפה מצה על ארעא, כד מנטר לה, שפיר נפיק בה ידי חובתיה. ואיתמר לעניין לחמא דארעא (ברכות ל"ח.) מר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה תחילה וסוף המוציא ושלש ברכות, אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, מאי טעמא, לחם עוני קרינא ביה. והיכא דאפייה על טפקא נפיק בה ידי חובתיה. וריפתא דלא בשילא שפיר (ל"ז.) וכד בצע לה נגדי חוטי מינה, אסירא, ואי לא, שרינא.
<h2>דף מב.</h2>
ואסיר למילש מצה אלא במיא דביתי, מאי טעמא, כמה דלא ביתי חבילי ומחמעין לה לעיסה, דאמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. ואסיר למילש במיא חמימי, משום דמחמעי, דדרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים גרופין, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת. וצריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את הידים. והיכא דעברא ולשה בהני דאמרינן, אסור למיכל מן ההוא לחמא, ולא נפיק ביה ידי מצה, דאיבעיא להו, עברה ולשה מהו, מר זוטרא שרי, רב אשי אסר, והלכתא כרב אשי.
<h2>דף מג.</h2>
ולא מיבעיא חמץ בעיניה דאסיר, אלא דעל ידי תערובת אסיר, דתניא (שמות י"ב, כ') כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי שהוא אסור, יכול יהא ענוש עליהם כרת, תלמוד לומר (שם ט"ו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן ענוש כרת, על עירובו בלאו דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בולא כלום, ודרשי הכי, מחמצת, אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו בדבר אחר מנין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום. ואף על גב דאמור רבנן על עירובו בלא כלום, דלא לקי, אבל איסורא מיהא איכא, דהא טעמא, דהא כל איסורין שבתורה נמי על ידי עירוב מיסר אסירין דתניא (חולין צ"ז. ותוספתא תרומות פ"ח ה"י) קדירה שבישל בה בשר אל יבשל בה חלב, ואם בישל בנותן טעם, הני מילי מין ושאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא דאיפשר דטעים ליה קפילא גוי. ושאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים מאי, ת"ש דתנו רבנן (ע"ז ע"ג:) מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואיתמר עלה רב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה בין במינן ובין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. מיהו חמץ קמיבעיא לן, לשאר איסורין שבתורה מדמינן ליה ולא אסיר במשהו, או דילמא כיון דקאי עליה בבל יראה ובל ימצא לטבל וליין נסך מדמינן ליה, ולא שנא במינו ולא שנא שלא במינו במשהו אסור, אחמירו ביה רבנן טפי מכל איסורין שבתורה דהא לא אשכחן גבי איסורין שבתורה דאסורין בראיה ואסורין בבל ימצא כחמץ דאסיר בבל יראה ובל ימצא. ת"ש דהכא נמי מפלג פליגי רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמר רב (כ"ט:) חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור, לאחר זמנו במינו אסור שלא במינו מותר, ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור במשהו ולא גזר שלא במינו אטו מינו, לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר, ורבי יוחנן אמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם, לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר. [פסק] אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור, ומדלא קא יהיב שיעורא למילתא, למימרא דבמשהו כרב, ושלא בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו מותר כרבי שמעון. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר' שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא, הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא, ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא אמר לן פוקו אייתו לי חמרא מבני חילא, ותנן (כ"ח.) חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור. ודגוי, באכילה נמי שרי, והאי דקתני בהנאה, משום ישראל.
<h2>דף מה:</h2>
והיכא דאית ליה עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ומים כדי לעבד בה עורות והגיע שעת ביעור חמץ, אם בתוך שלשה ימים חייב לבער, ואם לאחר שלשה ימים, אינו חייב לבער, מאי טעמא, דכיון דעברו עליו שלשה ימים נפסד ונפסל מלאכל הכלב, ואם נתן לתוכה עורות ואפילו יום אחד או שעה אחת קודם ביעור חמץ, אין זקוק לבער, דמדנתן לתוכה עורות נפסל מאכילת הכלב ואין הכלב יכול לאוכלו, דתנן עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים חייב לבער, לאחר שלשה ימים אין חייב לבער, אמר רבי נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות, אבל אם נתן לתוכה עורות, אפילו בתוך שלשה ימים אין חייב לבער, אמר רב הלכה כרבי נתן אפילו יום ואפילו שעה אחת.
<h2>דף מו.</h2>
והיכא דלש עיסה בפסח ובעי לאפרושי מינה חלה, היכי ליעביד, מפריש ולא ליקרי לה שם חלה עד דאפיה, דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, בן בתירה אומר תטיל לצונן, ורבי יהושע אומר לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא, אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. תניא (מ"ח.) רבי אומר הלכה כר' אליעזר, ורבי יצחק אמר הלכה כבן בתירה. ומותר לאפות חלה של אש שהיא תרומה בין בפסח בין בשאר ימים טובים, ואם יש שם כהן קטן או כהנת שלא יצא טומאה מגופן, אוכלין אותה, דאמר שמואל (בכורות כ"ז.) אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי, ובאשה עד שתהא נדה.
<h2>דף מח.</h2>
אין לשין עיסה בפסח בכלי אחד אלא כשיעור חלה, ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה קמח, כי היכי דלא ליתי לידי חמץ, דאמר רב קבא מלוגנאה לפסחא, וכן לחלה.
<h2>דף מח:</h2>
והלכתא כרבי מאיר דאמר שאור כיון שהכסיפו פניו אסור וחייבין עליו.
<h2>דף צט:</h2>
[פסק] (ירושלמי רפ"י) ואסיר למיכל מצה מבעוד יום מקמי דליקדיש ואומר הגדה והלל, שנאמר (שמות י"ב, י"ח) בערב תאכלו מצות, כדי שיהא חביב עליו, משל לארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו.
[פסק] מי שאין לו יין בלילי פסחים ולא בשר, חייב לומר הלכות הפסח, ואומר הללויה.
<h2>דף קח.</h2>
שמש שאכל כזית מצה בהסב יצא ידי חובתו. והני תרין לילואתא, (קט"ו.) מיחייבינן למיכל מצה לחודה בברכה, והדר מרור לחודיה בברכה, והדר מצה ומרור בלא ברכה, מאי טעמא, דכתב (שמות י"ב, כ') תאכלו מצות וכתב (שם ח') על מצות ומררים יאכלוהו. [פסק] (ק"כ.) (שמות י"ב, מ"ג) כל בן נכר לא יאכל בו אבל אוכל מצה ומרור. וכד אכיל מצה צריך למיזגא ומיכל, מאי טעמא, בההוא יומא הוינן חרי. וכד שתי נמי ארבע כסי חמרא צריך למזגא.
ונשים אף על גב דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, לענין פסח מיחייבן בכל מילי כגברי, לבעורי חמירא ומיכל פטירא ומשתי הני ארבעי כסי דחמרא, דאמר רב יהודה אמר שמואל נשים חייבות בארבעה כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס. (ירושלמי ע"פ) והא דתקינו רבנן ארבע כוסות של פסח, כנגד ארבע גאולות שנאמרו במצרים והצלתי והוצאתי וגאלתי ולקחתי. רבי יהושע בן לוי אומר ארבעה כוסות הללו כנגד ארבעה כוסות שנאמרו בפרעה שנאמר (בראשית מ', י"א) וכוס פרעה בידי וגו'. (שם י"ג) ונתת כוס פרעה וגו'. רבי יהושע אומר ארבעה כוסות הללו כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה אומות העולם שנאמר (ירמיה כ"ה, ט"ו) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל קח את כוס היין החמה וגו' (שם נ"א, ז') כוס זהב בבל כוס שלישי (תהלים ע"ה, ט') כי כוס ביד ה' וגו' כוס רביעי (שם י"א, ו') ימטר על רשעים פחים, וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ארבעה כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר (שם ט"ו, ה') ה' מנת חלקי וכוסי, הרי כוס אחד, (שם כ"ג, ה') כוסי רוויה הרי כוס שיני ואומר (שם קט"ז, י"ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, אין ישועה כתוב כאן, אלא ישועות, אחת לימות המשיח ואחת לעתיד לבא.
<h2>דף קיד.</h2>
והיכא דקדיש בחד ביתא, ואיצטריך לקדושי בתרי תלתא בתי, היכי עביד, מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל ושביק להון, ואכלין מצה ומרור וכל צרכיהון ומברכין ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר הגדתא עד גאל ישראל ואכיל ושאתי כל צרכיה ומברך ברכת המזון ושאתי כסא דברכתא, ואזיל לביתא קמא וגמר הלילא ולא שתי כסא דהלילא, והדר אזיל לביתא אחרינא וגמר הלילא ושאתי כסא דהלילא.
<h2>דף קיד:</h2>
והיכא דלית ליה אלא חסא ולית ליה שאר ירקי, היכי ליעביד, אמר רב הונא מברך בורא פרי האדמה ואכיל, וכד מאטי לאכל מרור, מברך על אכילת מרור ואכיל. מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו, אלא אמר רב חסדא, מברך בורא פרי האדמה ולאכל מרור ואכיל, וכד מאטי מרור אכיל מרור בלא ברכה, והלכה כרב חסדא.
<h2>דף קטו:</h2>
נטל ידיו לטיבול ראשון צריך שיטול ידיו לטיבול שיני.
אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד ואחד חרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר הגדה, ורב כהנא אמר כולהי לפני מי שהוא אומר הגדה, וכן הלכה.
<h2>דף קיט:</h2>
ואכלין ושאתין כל צורכיהן על פתורא, ואי להון מגדאני דלאו מכשירי נהמא אינון או פירי, מברך על כל חד וחד מעין ברכה דיליה, וצריך לברוכי עליהו ברכה אחרונה כדרב פפא (ברכות מ"א:), ובתר כל מילי אכיל כזית מצה, משום דאמרי רבנן (פסחים קי"ט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. [פסק] ואסיר למיכל שום מידי בתר מצה ולא למשתא, בר מן כסא דברכתא וכסא דהלילא, ואי בעי למישתי מיא שתי.
